החלטה בתיק עמ"י 26160-07-11

מדובר בערר על החלטות בית משפט שלום בבאר שבע (תיק מעצרים 52673-06-11, 52657-06-11 ו-52644-06-11, כב' השופטת מ. וולפסון), מיום 14.7.11, בה הוחלט על שחרור המשיבים, בתנאי ערבויות, הפקדה כספית ותנאים מגבילים.

הבקשה למעצר שלושת המשיבים, היתה בגין חשדות לביצוע עבירה של קשר עם אחרים, לביצוע פגיעה במתקני תשתית, של עמודי חשמל וכבלי בזק, ביצוע פגיעה, גניבת חומרי תשתית ומכירתם.

המשיבים נעצרו ביום 29.6.11 ומעצרם הוארך לראשונה עד ליום 7.7.11 ובשנית עד היום. העילה למעצרם בעניינם היתה מסוכנות לשלום הציבור, רכושו, שיבוש מהלכי חקירה, השפעה על עדים, העלמת ראיות והצורך בקידום החקירה. סה"כ ימי המעצר הגיעו ל- 15 יום, ובקשר לכך סבר בית משפט השלום שבתום 15 ימים, לא נמצא בסיס להארכת המעצר, שכן מירב הראיות היו בידי המדינה, ולמעט התפתחות מסויימת שיש בה כדי לבסס את הראיות לכאורה, אין התקדמות לגבי הסוגיות שעל בית המשפט לבחון בנוסף לשאלת הראיות לכאורה. מבחינת הראיות לכאורה נקבע, שיש ראיות לכאורה לביסוס החשדות. כמו כן נטען  שבפגיעה בתשתיות, יש  נזקים בטווח הרחב, וסיכון לעוסק בפגיעה בתשתיות.

בקשר לכך נאמר על ידי בית משפט השלום, שבבואו להחליט אם הוא מאריך מעצר לפי סעיף 13 לחסד"פ (סמכויות אכיפה מעצרים)  תשנ"ו -1996, עליו לבחון בנוסף לקיום ראיות לכאורה או חשד סביר, האם יש יסוד סביר לסיכון בטחונו של אדם ועליו להשתכנע מנימוקים מיוחדים שירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם, אלא כשהחשוד במעצר.  כמו כן, נאמר על ידי  בית משפט השלום שהארכת המעצר כפופה לבחינה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית, כאמור בסעיף 13(ב) לחוק.  בקשר לכך נאמר על ידי בית משפט השלום, שמעבר לידיעה שיפוטית של פעילות של קבוצה יש סיכון של השפעה האחד על האחר והשפעה על עדים, לא הובא כל נתון קונקרטי המתייחס למשיבים.

בנוסף הסתמך בית משפט שלום על הוראת סעיף 13(א)(3), על פיה מעצר בעילה האמורה בסעיף זה, היינו שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם, אלא כשהחשוד נתון במעצר, ניתן להאריך את המעצר לתקופה של 5 ימים או לתקופה של עד 15 יום, אם לא ניתן לקיים את הליך החקירה בתקופה של 5 ימים.

בנוסף, נאמר על ידי בית משפט השלום שהסנגור הציג שני ערבים כחלופה ונציג המדינה ויתר על זכותו לחקור את הערבים, כאשר טענתו היתה שאין הסכמה של המדינה להליך זה מלכתחילה. בקשר לכך נאמר על ידי בית משפט השלום, שהמדינה אינה יכולה להתעלם מהוראת סעיף 13(ב) המחייבת בדיקת חלופה למעצר, ולאחר שהמדינה לא שיתפה פעולה בביצוע בדיקה זאת, הורה בית משפט השלום לשחרר את המשיבים לחלופה שהוצגה.

לטענת ב"כ המערערת, לא היה מקום להתעלם מחשש שיבוש מהלכי חקירה, ומהצורך בביצוע פעולות חקירה נוספות. לא היה מקום לשחרר את המשיבים בנימוק שהמשיבה התנגדה להליך של בחינת הערבים, הואיל וצורכי החקירה ומסוכנות המשיבים מחייבים את מעצרם, ובנסיבות העניין, אין לשקול שום חלופת מעצר. בנסיבות העניין היה צריך בית משפט השלום לתת דעתו למספר המעורבים בפרשייה זו להתקדמות החקירה, לרבות באופן אינטנסיבי, על מנת לקדם את החקירה. באשר להסתמכות על סעיף 13 לחוק המעצרים, די בכך שמתקיימת אחת העילות, כאשר במקרה זה, עולה באופן ברור מסוכנות המשיבים הנובעת מחומרת העבירה והיקפה, וכן שיבוש מהלכי חקירה.

מנגד, טען ב"כ המשיבים:

א. כל טענות ב"כ המערערת נשקלו על ידי בית משפט שלום, וניתנה להם תשובה ראויה ואין מקום להתערב בהחלטתה.

ב. לא ניתן מענה ראוי לטענה שסעיף 13(ב) לחוק המעצרים, מחייב בחינה של חלופה למעצר, בטרם תינתן החלטה למעצר.

ג. משהוצגו ערבים ונבחנו על ידי השופטת שסברה שהם ראויים לשמש כחלופה, וב"כ המערערת נמנע מלהתייחס לכך ומלחקור את הערבים בבית משפט השלום, אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום על כך שהחליטה לאמץ את החלופה שהוצעה.

לדברי ב"כ המשיבים, לשלושת המשיבים אין עבר פלילי ועל כן אין מקום לעצור אותם בנימוק של מסוכנות.

דיון

ביחס לעילות המעצר ותקופת המעצר המרבית, התייחס המחוקק בנפרד לשלוש עילות וסעיפים 13(א)(1)(2)(3).

בסעיף משנה (3) קיימת הגבלה, שכאשר עילת המעצר הינה " שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם, אלא כשהחשוד נתון במעצר, קיימת הגבלה תחילה לתקופה של 5 ימים ובהמשך לתקופה של 15 ימים".

במקביל לאותה הגבלה של 15 ימים הקיימת בסעיף 13(א)(3), קיימת הגבלה אחרת, שתקופת המעצר לא תעלה על 30 ימים על פי סעיף 17(ב) לחוק המעצרים.

בקשר לכך נאמר על ידי השופט בדימוס, י. קדמי, בספרו על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון א', עמ' 200) שהוראותיו של סעיף 17(א) לחוק המעצרים, כפופות להוראת סעיף 13(א)(3) סיפא, לפיו מקום שהעילה להארכת מעצרו של חשוד, נעוצה בצורכי החקירה, לא תעלה הארכת המעצר על 5 ימים בכל הארכה, אלא בנסיבות מיוחדות, וסך כל התקופות לא יעלה על 15 ימים. על פי סעיף זה לכאורה, פרק הזמן של 15 ימים אינו ניתן להארכה, אלא אם כן תמצא הדרך להחלת ההוראה שבסעיף 17(ב) סיפא, גם למעצר לצורכי חקירה, כאשר 15 ימים לכל תקופת ארכה, לפי סעיף 17(א) היא המרבית, אך אין מניעה להורות על מספר ימים קטן יותר, כאשר כל ארכה נוספת תחשב כארכה חדשה, לעניין מגבלת 15 ימים - ולא כהמשך של קודמתה.

בנוסף, יש מקום לבחון את תחולתה של אותה הגבלה של 15 ימים, כאשר מדובר בעילות מעצר לפי סעיף 13(א)(1)(2), באיזו מידה חלה הגבלה של 15 ימים, כאשר אין מדובר בעילה לפי סעיף משנה (3), היינו " שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם, אלא כשהחשוד נתון במעצר".

במקרה זה, אכן נראה לי שהיה משגה מצד נציגי המדינה בכך שנמנעו מלהתייחס לשאלת בדיקת החלופה למעצר, כפי שמתחייב מהוראת סעיף 13(ב) לחוק המעצרים, לפיו אין לצוות על מעצר, לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר, בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפקיעתם מחירותו של החשוד פחותה, כאשר הוראה זאת מתייחסת לכל עילות המעצר לפי סעיף 13(א), ולא רק לעילה שלפי סעיף משנה (3). מאידך גיסא, מעיון בפרוטוקול הדיון, נראה לי  שלא נעשתה בדיקה מהותית מספקת על מנת לקבוע אם היה בערבים שהוצעו כדי לאיין את החששות לשיבוש הליכי חקירה, להתחמקות מהליכי שפיטה, העלמת רכוש, השפעה על עדים או פגיעה בראיות, וביחס לשאלה אם יש באותן חלופות כדי לאיין את החשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה. בנוסף לא היתה התייחסות לשאלה אם בנסיבות העניין, ניתן וראוי היה להאריך את המעצר מעבר ל- 15 ימים ועד לתקופה של 30 יום בהתאם לסעיף 17(ב) לחוק המעצרים.